אני שואף לכנות.
היא ערך עליון מבחינתי.
אני כל-כך עסוק בה
עד שאני מתחיל להתבלבל
ומחפש אותה מול הסובב אותי.
כך היא מפסיקה להיות אמת
והופכת לרעיון שאני אוהב לחשוב אודות עצמי,
רעיון שמגדיר אותי
כאדם מוסרי, טוב, עליון- ביחס לאחר.
כנות אמיתית
מופנית בצנעה פנימה,
כלפי עצמי.
היא נמצאת בכל דבר,
מחייבת חקירה מתמשכת
ונקיטת פעולה מתאימה.
משם היא מפעפעת אל העולם.
בלי מילים, בלי עקרונות.
כאמת צרופה.
הצעה לתרגול:
התבונן על עצמך במראה למשך חמש דקות רצופות.
ישירות אל תוך העיניים.
העלה נקודה אחת שבה אתה נמנע מכנות מוחלטת בינך לבין עצמך.
הקדש את חמשת הדקות הללו להתבוננות.
אל תשפוט את עצמך ואל תתן למחשבות המתעוררות לחבל בתהליך.
איזו פעולה נדרשת ממך על מנת לקיים את הכנות הזו?
איזו מחשבה מפרידה בינך לבין מימושה של האמת שבתוכך?
זכור את תשובותיך בפעם הבאה שתמצא את עצמך
עסוק בענייניהם של אנשים אחרים.
שבוע טוב,
נזיר בעיר.
תודה על הרשומה ועל ההצעה לתרגול.
השבמחקשיתוף:
לאחר שקראתי את אשר רשמת, רציתי לבצע, אך התקשתי לעצור. לקחת את עצמי אל המראה ופשוט לעשות מה שהצעת. ואז נזכרתי במשהו שפעם מישהי אמרה לי. היא אמרה, שכאשר מציעים לה משהו, היא נוטה להגיד כן. .. היא רואה בזה הזדמנות לתת לדברים טובים, חדשים ומפתיעים לקרות לה. לקחתי השראה מזה וניגשתי למראה.
היה נעים להיות כנה. לא עלו בי שיפוטים כלל. מעצם זה שכיוונתי וביקשתי את הכנות, כל מה שעלה נחשב כרצוי. וממילא - מה שיש הוא טוב. התבוננתי למה שיש.
הפעולות שנדרשו ממני על מנת לקיים את הכנות היו:
עצירה, הסכמה/בקשה לאפשר את פעולת האיכות הזו בתוכי,והתבוננות חסרת-שיפוט/אוהבת.
מפרספקטיבה נוספת, אפשר להגיד שמה שאיפשר לי להיות כנה היה כנות. חשבתי על כנות, הרגשתי כנות, ולכן הייתי כנות.
בזמן ההתבוננות - קרה דבר מעניין וטוב;
תוך כדי שראיתי בכנות מה מפעיל אותי אוטומטית בסיטואציות מסוימות, תוך כדי שראיתי את המניעים ה"נמוכים" והאגואיסטיים שלי, שמתי-לב שאני גם משתחררת מההפעלה-האוטומטית הזו. זה קרה, אני חושבת, כי יותר היה מובן לי מה זה ולכן יכולתי להסתכל על זה בבהירות מכבדת, עד שהדבר נעלם בתוך האור שהבאתי.
גם גיליתי, בתוך הכנות, מה באמת הפעיל אותי, מעבר לאטוטמט.
נראה לי, שכנות, מביאה אותנו לראות דברים טובים תמיד. כי אנחנו טובים בטבענו ושואפים להיות מאושרים, ומשם נובעות פעולותינו.
אז במקום לראות רק את הדפוס הנמוך, ראיתי גם את היופי שבי, את השאיפה הבסיסית לטוב ולאי-נפרדות שהייתה בתוך המעשה האוטומטי, וכך יכולתי להתרגש ולהתחבר אליה, ולזנוח את הביטוי היותר נמוך/מעוות של אותה השאיפה. וכך יכולתי לאהוב את עצמי באמת.
"איזו מחשבה מפרידה בינך לבין מימושה של האמת שבתוכך?"
כשאני רואה את האמת ויש בהירות, אין כל מחשבה שמפרידה ביני לבין מימושה. המימוש כבר נמצא ברגע הכנות. הוא קורה עכשיו.