כשאני מאמין למחשבות שלי,
כך אני לומד להאמין לרעיונותי
ומייצר מעגלים של סבל.
כעס.
עצב.
קנאה.
אובדן.
תסכול.
שנאה.
המחשבה שאני מאמין לה- היא הסיבה.
התחושה הפיזית המלווה אותה- היא התוצאה.
סיבה גוררת תוצאה גוררת סיבה.
ומבלי לשים לב,
החיים שלי הופכים לרצף תגובתי.
זה נורא ליפול בפח של מנגנון כל-כך בנאלי.
הצעה לתרגול:
נסה לכעוס, עכשיו!
האם אתה יכול לעשות זאת מבלי להעלות מחשבה שתכעיס אותך?
נסה לקנא, עכשיו!
האם אתה יכול לחוש קנאה מבלי לחשוב על משהו שמעורר בך את התחושה?
האם אתה יכול לחוות תחושות מבלי להאמין למחשבותיך?
אם תצליח להשתחרר משליטת המחשבות שלך,
אולי גם יש סיכוי שתחווה פחות סבל?
שבוע טוב,
נזיר בעיר.
הגוף רושם חוויה פיזית מקבילה
ונותן תקפות לרעיון שחלף לי בראש.
כך אני לומד להאמין לרעיונותי
ומייצר מעגלים של סבל.
כעס.
עצב.
קנאה.
אובדן.
תסכול.
שנאה.
המחשבה שאני מאמין לה- היא הסיבה.
התחושה הפיזית המלווה אותה- היא התוצאה.
סיבה גוררת תוצאה גוררת סיבה.
ומבלי לשים לב,
החיים שלי הופכים לרצף תגובתי.
זה נורא ליפול בפח של מנגנון כל-כך בנאלי.
הצעה לתרגול:
נסה לכעוס, עכשיו!
האם אתה יכול לעשות זאת מבלי להעלות מחשבה שתכעיס אותך?
נסה לקנא, עכשיו!
האם אתה יכול לחוש קנאה מבלי לחשוב על משהו שמעורר בך את התחושה?
האם אתה יכול לחוות תחושות מבלי להאמין למחשבותיך?
אם תצליח להשתחרר משליטת המחשבות שלך,
אולי גם יש סיכוי שתחווה פחות סבל?
שבוע טוב,
נזיר בעיר.
תודה על הרשומה. שוב אני חשה סינכרון עם דברים שראיתי היום.
השבמחקנדמה לי שבין המחשבה לתחושת הגןף מצוי הרגש.
אני חושבת: זה לא בסדר, אני מרגישה כעס, נוצרת תחושה בגוף, התחושה מחזירה פידבק לרמת הרגש והמחשבה.. וכך הלאה.
שיתוף:
הערב התבוננתי על קנאה שעלתה בי. וראיתי איך אני משמרת אותה, על-ידי זה שאני משחקת איתה. ברגע שחשתי את הקנאה, התחלתי להכניס עוד רגשות, כמו תיעוב ואפילו שנאה, וגם מחשבות, כל מיני תמיכות ברגש הזה.
אני מניחה שניסיתי לתמוך ברגש הזה (או במחשבה הרגשית הזאת) כי משהו בי עוד לא הפנים לגמרי, שאין סיכוי קלוש, בחיים, שייצא לי משהו טוב מלהחזיק ברגש זה (או אחר).
בכל אופן, שמתי-לב, שאם במקום לנסות לשחק עם הקנאה, לעוות אותה, להזיז אותה, לתמוך בה, אני מחליטה פשוט לתת לה להיות, פשוט להרגיש אותה, אז הקנאה נעלמת כהרף-עין. כפי שהצבעת, הקנאה לא יכולה להתקיים בלי הסיפור. ואז הבנתי משהו:
אני מכירה תרגול, שעיקרו הוא לשים את תשומת-הלב על תחושות הגוף, בזמן שאני חווה אי-נעימות, למשל: לבי פועם בחוזקה, כשמה שקורה כתוצאה מכך, הוא שהתחושה הלא-נעימה שאני חווה בגוף חולפת. זה גם מייצר הבחנה ביני לבין תחושת הגוף, כשאני מתבוננת על התחושה.
העיקרון הוא שאם אני נותנת לדבר להיות, ולא מתנגדת להרגיש אותו, הוא יחלוף במהרה.
ראיתי הערב שאותו הדבר נכון גם ברובד של הרגש וגם ברובד של המחשבה.
כדי שהדבר ייעלם, לתת למה שיש לקרות. לא לעשות איתו כלום.לא להביא משהו מנגד, ואז הדבר ייעלם.
כך עם התחושה, עם הרגש, עם המחשבה.
במקום להגיב, לתת לדברים לקרות באופן ספונטני.
אם אני מרגישה קנאה, להרגיש אותה בלי כל מניפולציה או תוספת. הקנאה תעלם. היא לא יכולה להתקיים לבדה.
אם אני חושבת: "הוא נהג ביוהרה". להישאר עם המחשבה הזו. לתת להגדרה הזו להיות. בלי לפתח. גם היא לא תחזיק מים.
זה לא תרגול פשוט, כי זה הפוך מאישי. מי אני אהיה בלי היצמדות לתחושות, למחשבות, לרגשות?
הצעתך לתרגול נהדרת.
השבמחקאני עצמי מתרגל זאת ויכול לשתף שזה אכן עובד נפלא.
כשמתבוננים בהתרחשות מתוך כנות אמיתית,
אין העדפה.
אין רצון שמשהו ישתנה או יהיה אחרת מכפי שהמציאות מזמנת לנו.
הרי הכל ישתנה בכל מקרה.
הכאב יפנה את מקומו לתחושה אחרת שתפנה את מקומה למשהו חדש אחר.
בתוך כל זה,
אני לא אזהה את עצמי כי הסיפור שלי יחדל מלהתקיים.
הוא יזוז הצידה ויפנה את מקומו לנוכחות אמת.
שקטה. דוממת. מי שאני באמת.
נזיר בעיר.
"כשמתבוננים בהתרחשות מתוך כנות אמיתית,
השבמחקאין העדפה.
אין רצון שמשהו ישתנה או יהיה אחרת מכפי שהמציאות מזמנת לנו.
הרי הכל ישתנה בכל מקרה.
הכאב יפנה את מקומו לתחושה אחרת שתפנה את מקומה למשהו חדש אחר"
תודה. מאד עוזר