להמעיט דיבור

כשאני מדבר,
אני משמיע את המחשבות שלי.

משוחח עם אחרים,
אך בעצם מדבר עם עצמי.

הדיבור
מתקף את הסיפורים שיש לי,
על עצמי.
על אחרים.
על העולם.

מילים יוצאות החוצה.
שקט מקומו בפנים.

הצעה לתרגול:
נסה להבחין בין שני סוגי דיבור שאתה מקיים לאורך היום:
1. דיבור מעשי: לברר מה השעה, מתכון לפשטידה, איך להגיע למקום כלשהו.
2. דיבור מחשבתי: על מערכות יחסים, פוליטיקה, החיים וכו'...

התמקד בשיחות אותן אתה מנהל מתוך נקודת הדיבור המחשבתית בלבד.
נסה לראות איך הדיבור תומך במחשבות והופך אותן לאמונות.
לסיפור שאתה מאמין בו.

כעת צמצם את כמות המילים שלך בחצי,
ובשלב הבא- אפילו לרבע.

איך מרגישה חווית הקיום שלך בלי הדלק של המילים?

נזיר בעיר.

תגיות

אני מתייג,
כל הזמן.
הכל.

יפה-מכוער,
שמן-רזה,
מהיר-איטי,
טעים-מגעיל,
טיפש-חכם.

התיוג מתקיים אצלי במחשבות.
הוא מוקרן על כל דבר שאני חווה
דרך חמשת החושים.

אחרי שיש תגית,
מתפתחת שיפוטיות.

עם כל תיוג,
אני חווה את עצמי כנפרד מול העולם.

הצעה לתרגול:
צא לרחוב.
התבונן בעוברים ובשבים ובכל החולף על פניך.

נסה לעקוב אחרי רמות התיוג המתעוררות במחשבותיך כלפי כל הנקרה בדרכך.
שים לב, זה קורה מהר!

לדוגמא:
איש - רמת תיוג בסיסית.
איש גבוה, בלונדיני, עיניים כחולות- רמת תיוג מתארת.
איש יפה, מושך, סקסי- תיוג עם הפגנת העדפה אישית. הנה כבר פתחת דעה וסוג של שיפוטיות.

בשלב הבא,
נסה להשאיר את כל מחשבותיך ברמת התיוג הבסיסית.
אתה רואה איש חולף על פניך? תייג אותו כאיש.
זהו.

נסה את התרגיל לכמה ימים ברצף.
אולי תגלה שהתיוג הכפייתי שהרגשת בעבר,
מפנה את מקומו לחוויה חדשה.

נסה לגלות מהי.

נזיר בעיר.

שנאת חינם

כשאני לא אוהב,
אני לא אוהב את המחשבות שלי.
הן מטרידות את מנוחתי.

פתאום אני גם לא אוהב את התחושה בגוף שלי.

הבלבול גורם לי להסתכל החוצה,

להאשים מישהו או משהו חיצוני לי בתחושות שאני מרגיש,

ולא לבדוק את מה שבתוכי.

מתחיל מבפנים, 

אחר כך יוצא החוצה.

חורבן הבית.

הצעה לתרגול:

בחר אדם שאתה סולד ממנו. לא אוהב. אפילו שונא.

מה התחושות העוברות בגופך כשאתה נזכר בו?

איך היית מגדיר את המחשבות שלך ביחס אליו? נעימות/מטרידות?

האם השנאה שאתה חש כלפי האדם הזה מתקיימת בעוד מקום חוץ מאשר בראש שלך?

איפה השנאה הזו נעצרה?

האם שמרת אותה לעצמך ובדקת את עולמך?

או שאולי אתה מדבר עליו רעות?

אולי אתה מנסה להתנקם בו באיזושהי דרך?

מה המרחק בין השנאה שבמחשבה,

לבין הפעולה?

נזיר בעיר.

מזון

מערכת העיכול הופכת מזון

לתאי גוף.

מה שאני מכניס לגוף שלי,

הופך להיות הגוף שלי.

איזה מין גוף אני רוצה שיהיה לי?

הצעה לתרגול:

קנה בקבוק ליטר וחצי קוקה-קולה / דיאט קולה.

פתח את פית הדלק של מכוניתך ומזוג את תכולת הבקבוק פנימה.

שבת צלולה,

נזיר בעיר.

אשלית אי השלמות

בתוכי מסתתרת אשליה,
של חוסר.
אי שלמות.

אם יש חוסר, יש בעיה.
ובעיה צריך לפתור.

צריך לקנות, צריך לעשות,
צריך לתקן, צריך לגנות,
צריך לדבר, צריך לטפל.

כשאני לא מאמין לאשליה הזו
אני אוהב את עצמי,
ואת המציאות שבה אני חי.

במילים אחרות,

הבעיה היחידה שיש לי,

היא האמונה שיש בעיה.

הצעה לתרגול:
התמקד במחשבות שהגשמתן תביא לך אושר.

כעת נסה לחבר אותן למחשבות / אמונות החוסר המתקיימות מתחת,
ולחפש את מנגנון ה- "שלמות / אי שלמות" המתקיים בינהן.

לדוגמא:
מחשבת שלמות-זוגיות תגרום לי להרגיש שלם ומאושר- אני רוצה זוגיות!
מחשבת אי שלמות- כשאני לבד (כמו שאני כרגע)- אני לא שלם, אני חסר, אין לי משהו שיש לאחרים...

האם תחושת אי השלמות נעימה לך? או שהיא גורמת לך סבל?

מי היית בלי האשליה הזו שמשהו חסר לך?
מושלם? שמח? מאושר?

אולי זה מי שאתה באמת?
מושלם.

נזיר בעיר.

דרך

אני בדרכי,
אל הבית.

כשהפעולות שלי תומכות במסלול חיי,
אני מתקרב אליו.

כשהפעולות שלי מחבלות בדרך הישר,
אני מתרחק ממנו.

כל פעולה היא צעד.
כל בחירה היא עוד פסיעה בדרך.

השאלה לאיזה כיוון.

הצעה לתרגול:
עקוב אחר התנהלותך בחיי היומיום.

האם הפעולות שלך מקדמות את דרכך כאדם? את תרומתך לסובבך אותך?

לא מדובר במה שיקדם אותך במישור המקצועי, הכלכלי או כל אינטרס אישי שחבוי בתוכך.

היה כן עם עצמך,
מטרתך להגיע אל מי שאתה באמת,
הביתה.

כל פעולה יכולה להבדק תחת המיקרוסקופ הזה:
מה שאתה בוחר להכניס לגוף: מזון, שתיה, עשן, תרופה או סם.
המילים שאתה בוחר להוציא מהפה.
איך שאתה בוחר להגיב למתרחש סביבך.

עצום עיניים,
אתה נוהג ברכב.
יש לך הגה ביד ואתה יכול להחזירו למסלול בכל רגע נתון.
אם רק תרצה.

נזיר בעיר.

שקט

כל היום אני בעשייה.
עובד,
לומד,
נוסע,
אוכל,
מטפל.

כשאני לא בעשייה,
אני חושב על כל אותם דברים שעוד נותרו לי לעשות.

עכשיו אני מותש,
מחפש שקט.

מאמין שהוא יגיע כשאקח חופש מעשייה.

לכן אני מחפש אותו בחוץ.
ביוון, בהודו, בצימר בגליל.

אני שוכח שהשקט האמיתי זמין עבורי בכל רגע נתון.
בכל פעולה.

הוא נמצא בתוכי.
הוא מי שאני באמת.

הצעה לתרגול:
בחר פעולה אחת שאתה מקיים באופן קבוע.
אפשר ורצוי לבחור פעולה מאתגרת, בעלת אופי רעשני או מתיש.
המשך לעשותה כרגיל.

נסה להתבונן על עצמך ועל הפעולה מבחוץ.
האם אתה מסוגל לעשות זאת?
לראות את עצמך מבחוץ?

אם כן,
מיהו זה שמצליח לבודד את עצמו מהסיטואציה ולהתבונן על המתרחש?
האם גם בו יש את אותן תחושות של לחץ / קושי / אתגר?

או שאולי יש בו שקט אינסופי?


נזיר בעיר.

שלח לי שקט- מילים יונה וולך

(השקט שלך כבר פה)