אני וגופי

כשאני אומר "אני", היד מצביעה על הגוף.
כשאני חושב על עצמי, אני מדמיין תמונה של הגוף שלי.

כשנולדתי, קבלתי שם- ומאותו רגע כל ההתייחסות אלי החלה לעבור דרך הגוף.
מכאן גם אני התחלתי להתייחס אל עצמי כאל גוף. כאל אובייקט.
כך מתחיל הבלבול.

אני חושב שאני הוא הגוף הפיזי.
אני חושב כך משום שאני יוצר קשר בין רשמים תחושתיים (פיזיים) המתקיימים כל הזמן בגוף - לבין עולם המחשבות המתקיים במקביל להם:

אני חווה תחושת בחילה פיזית + מופיעה בי מחשבה בנושא פחד = אני (גוף) מפחד
אני חווה תחושת מועקה בחזה + מופיעה בי מחשבה בנושא קנאה = אני (גוף) מקנא
אני חווה תחושת התעוררות מינית + מופיעה בי מחשבה בנושא אהבה = אני (גוף) מאוהב

בגלל שאני מאמין שאני הוא הגוף,
אני מסגל נקודת התייחסות כאל אובייקט חיצוני ומעמיק את האשליה.


תחושת הגוף יכולה להחוות רק בתוך עולם המחשבות.
אבל המחשבות והגוף אינן אותו הדבר.

כשתשומת הלב מופנית החוצה,
המחשבות מסתנכרנות עם הגוף ועם האובייקטים שמחוצה לו.
כך נוצר בלבול כאילו אחד הם.

כל שנותר הוא למקד את תשומת הלב פנימה...
ולגלות מי אני באמת.

הצעה לתרגול:
שב בצורה נוחה לחמש דקות בשקט מוחלט.
נתק כל הסחת דעת חיצונית (פלאפון, טלוויזיה, מוסיקה וכו'...).

סרוק את איברי הגוף שלך אחד אחד- מכף רגל ועד קצה הקודקוד וחפש את עצמך בתוכם.

שים לב!
החיפוש הוא אחר המהות האמיתית שלך. של מי אתה באמת.
לא של מה שאתה כבר מכיר בתור איברי הגוף הפיזי שלך.
כנס פנימה לתוך כל איבר ואיבר ונסה למצוא בתוכו את מי שאתה באמת.

פרק את הגוף לכמה שיותר גורמים:
האם אתה יכול למצוא את מי שאתה באמת בכפות הרגליים? האם המהות האמיתית שלך נמצאת שם?
האם אתה יכול למצוא את מי שאתה באמת בשוקיים? אולי המהות האמיתית שלך מסתתרת שם?
אולי בשריר הלב?
אולי במוח?

צא למסע שקט בינך לבין עצמך ונסה לגלות איפה אתה נמצא.
אולי תגלה שאתה בכלל לא נמצא בגוף...?

נזיר בעיר.